נשיאת בית הדין לעבודה על זכות השביתה ודברי שבח לעניין טיפול בית הדין בסכסוכים קיבוציים

דברי נשיאת בית הדין הארצי לעבודה, השופטת ורדה וירט-לבנה, במושב "מי רוצה לשבור את הוועדים, ומי רוצה להחליש את העבודה?" בכנס המשפט השנית לשנת 2018 (4.9.2018).

תמלול: רועי בן-הלוי

• 

בוקר טוב,

יושב ראש לשכת עורכי הדין, עו"ד אפי נווה, יושבי ראש ועדי המחוזות, שאני מכירה את כולם היטב,
ועורכי דין, שופטים, ראיתי פה גם כמה שופטים, חברים.

אני מודה לכם קודם כל שנתתם לי את ההזדמנות לדבר על הנושא הזה שהוא נושא שאני יודעת שהוא מעורר מחלוקת, שנוי במחלוקת. ואני מקווה להביא ככה בקצרה, בהחלט בקצרה, את המסר שלנו, של בתי הדין לעבודה בנושא הזה.

את דבריי היום אקדיש לתפקיד המרכזי והחשוב אשר ממלאים בתי הדין לעבודה ביישוב סכסוכים קיבוציים בדרך של סיוע לשותפים ליחסי העבודה להגיע לנתיב הידברות ומשא ומתן ובדרך של פסיקה מיישמת הלכה למעשה תורת איזונים בין כלל האינטרסים של השותפים ליחסי העבודה והציבור.

כבר עתה אקדים אחרית לראשית ואומר – בתי הדין לעבודה חסכו מהציבור מאות ואלפי ימי שביתה באופן בו ניהלו ויישבו את הסכסוכים הקיבוציים אשר הובאו לפתחם. וזאת לצד הגעה לפתרונות אשר היו לשביעות רצונם של כלל הצדדים. את הצד הזה אני חושבת שפחות הציבור יודע כי הציבור יודע כשיש שביתה. אבל הציבור לא יודע כמה ימי שביתה נמנעו בדרך שבתי הדין לעבודה נוקטים כשמגיע אליהם הסכסוך. רק מי שבאמת פעיל, מייצג וצד לסכסוכים האלה יודע עד כמה בתי הדין לעבודה חסכו מהמשק ימי שביתה.

אמרתי לעו"ד ברדוגו ככה בשיחה שהייתה לנו לפני הפאנל שרק בסוף שבוע הזה ככה בלי שמישהו הרגיש בתי הדין לעבודה מנעו שתי שביתות ככה בין חמישי לשישי. אחת בתחבורה הציבורית ע"י בית הדין האזורי בירושלים ואחת שאיימו כל ההסעות של התלמידים במועצות המקומיות והאזוריות איימו לשבות בתחילת שנת הלימודים. בין חמישי לשישי בתי הדין לעבודה פתרו את העניין והם חזרו לעבודה. אז זה דברים שפחות יודעים. אני יודעת שכשיש יום אחד של שביתה זה עושה הרבה רעש בתקשורת ובציבור. אבל צריך להבין וכאן אני רוצה להביא לכם כמה דברים שצריכים להבין – איך זה מתנהל.

אז קודם כל צריך לדעת שבתי הדין לעבודה דנים בסכסוכים קיבוציים רבים, חלקם מהמורכבים והקשים ביותר במשק, סכסוכים בעלי השלכות רחבות ואף מרחיקות לכת על הכלכלה והמשק. אבל צריך לזכור, ואת זה כל הזמן צריך לזכור, שנקודת המוצא היא כי במדינת ישראל קיימת זכות התארגנות שהיא זכות יסוד. ולזכות הזו נלווית זכות השביתה. הזכות הזו קיימת מאז קום המדינה ובמציאות הזו אנחנו חיים – לטוב או לרע.

בית הדין, בהחלטותיו בתוך המציאות הזאת, מחייב למעשה את הצדדים להידבר ולחזור לשולחן המשא ומתן. השלבים בהידברות מתחילים במסירת מידע, היוועצות, איתור סלע המחלוקת, לעיתים החלפת הדרישות נעשית בפני בית הדין, הידברות בנוכחות הרכב בית הדין או אב בית הדין, הסכמה להידברות באמצעות צוותים מקצועיים, משא ומתן במטרה להגיע להסכם ולבסוף חתימה על ההסכם. החלטות בית הדין לאורך ההליך כאמור ממתנות את רוח הלחימה של הצדדים. עם זאת, במקרים מסוימים אין מקום להידברות ונדרשת הכרעה עקרונית. השביתה היא הכלי האפקטיבי ביותר בידי העובדים והכלי המרכזי שיש בידי ארגון העובדים במישור הקיבוצי להשגת הישגים מול המעסיק.

עולה השאלה – האם תפקידו של בית הדין הוא לשמש כבית משפט קלאסי ששומע משפטים ופוסק בלבד או שמא עליו להוות גורם המעורב ביישוב סכסוכים?  התשובה לשאלה הזו היא ברורה. בית הדין לעבודה רואה עצמו גורם מרכזי ביחסי העבודה במשק ועל כן משמש כגורם המשכנע את הצדדים ליחסי העבודה לאמץ מדיניות של שיתוף פעולה ולהביא למצב של צמצום השביתות. בית הדין רואה את תפקידו בסכסוכים שכרוכים בהם שביתות להחזיר את הצדדים לשולחן המשא ומתן, לעודד יישוב סכסוכים באמצעות משא ומתן קיבוצי, למנוע נזק אדיר למפעל או למשק כולו ולקבוע נורמות לניהול מאבק מקצועי. כמובן שלעיתים אין מנוס ובית הדין נדרש להכריע את הדברים בפסיקה, הוא עושה זאת. ובמסגרת הפסיקה הוא שוקל גם את האינטרס הציבורי העולה מהסכסוך ומהשביתה שאת נזקיה חווה הציבור.

תפיסה זו של בתי הדין לעבודה במישור היחסים הקיבוציים לקידום הידברות במקום שביתה, תפיסה שאף הצדדים ליחסי העבודה מבקשים אותה וחפצים בה עת הם באים אלינו, הביאה לכך שנחסכו כמו שאמרתי לאורך השנים אלפי ימי שביתה עם תוצאות אשר היו לשביעות רצונם של כלל הצדדים.

הגדרת השביתה רחבה כוללת הפסקת עבודה מאורגנת, מלאה או חלקית. ובפסיקה התפתחו מושגים כמו 'שביתה כלכלית' שהיא השביתה הקלאסית – שביתה כנגד פגיעה של מעסיק בזכויות או רצון להשיג זכויות נוספות והיא שביתה לגיטימית. 'שביתה פוליטית', טהורה מה שאנחנו קוראים לה, זו שביתה שבאה להשיג על מעשים של ריבון, על מדיניות מסוימת כללית, רחבה, שאינה נוגעת למקום עבודה מסוים והיא אסורה, לגביה אין לגיטימיות.

אבל הדבר המעניין ואני חושבת שזה מה שהתעורר כאן ועל זה גם דיבר השר ישראל כ"ץ, זו 'השביתה המעין-פוליטית' שהיא נמצאת בתווך שבין הקצוות. מדובר בשביתה שהעובדים שובתים בנושא שאינו קשור ישירות לתנאי עבודתם במובן הצר, אך משפיע עליהם באופן ישיר. אם נמצא שקיימת השפעה ישירה על זכויות העובדים, גם אם הם שובתים כנגד הריבון, אז יזכו העובדים בזכות הלגיטימית לשבות שביתה מלאה או מוגבלת. אבל השביתה הזאת, לפי החלטת בג"ץ בשנת 1995 בעניין בזק, תהיה מוגבלת וקצרה.

מה קרה מאז שנת 1995? המשק השתנה, ניתנה הרחבה לזכות השביתה כמענה לשינויים שעבר המשק ושוק העבודה, הוכרו יותר ויותר שביתות שהופנו כנגד המדינה כריבון והורחבה זכותם של עובדים לשבות במגוון רחב יותר של נושאים כמו שינויים מבניים, זכויות גמלאים, חילופי בעלות בחברות, הכנסת קבלני משנה או חברות כוח אדם, הפרטות וכד'. אבל השינויים באו כתוצאה מזה שעד 1995 לא היו סכסוכים רבים שבהם בעצם הריבון עשה מעשים שפגעו באופן ישיר בעובדים. [חילופי דברים שאינם קשורים לנאום]. מה שקרה שבעצם מאז וברבות השנים בגלל התמורות, בגלל ההפרטות הרבות, בגלל השינויים המבניים, בגלל ההחלטות על הרפורמות, נוצר מצב שהסכסוך הפך להיות סכסוך משולש. זה כבר לא שביתה של עובדים כנגד מעסיק, כמו שהיה בעבר, אלא זו שביתה שמתדיינים שלושה צדדים. המדינה כמדינה, כריבון וכרגולטור ולאו דווקא כמעסיק היא צד משמעותי בסכסוך והיא גם הצד הדומיננטי. המעסיק כמעט אין לו מה להגיד, לפעמים המעסיק הוא בצד של העובדים והמדינה היא זאת שמנהלת את המשא ומתן. ולכן כתוצאה מזה ההגדרה של השביתה המעין-פוליטית בשנת 1995 היטשטשה בין מעין-פוליטי לכלכלי ולכן אי אפשר כבר היה להתייחס לאותן שביתות, מה שנקרא בבג"ץ בזק 'שביתה מעין-פוליטית',  כשביתה קצרה ומוגבלת.

אבל עדיין בתי הדין לעבודה מאוד מאוד נזהרים כאשר מדובר בשביתות רחבות היקף כאלה. למשל, רק בשלושה מקרים היה איום בשביתה, מגה שביתה, ובית הדין הארצי איפשר שביתה של יום אחד או שביתת מחאה של 4 שעות, או שביתה וירטואלית, גם זה היה בעניין הזה. מה שבית הדין פיתח בנוסף זה את הנושא של המידתיות. זאת אומרת, בית הדין אינו מאפשר שביתה כאשר הוא מגלה שהדרישות אינן סבירות ובעצם מוצע משא ומתן, העובדים ממשיכים בדרישות בלתי סבירות, בית הדין יבדוק את המידתיות ויגיד שכאן אין עילה לשביתה אפילו שלכאורה יש להם זכות לשביתה. כך היה בבנק דיסקונט שביקש להפריט את עצמו, בית הדין הארצי לא איפשר לעובדים לשבות כתוצאה מזה שרצו להפריע למהלך ההפרטה בבנק.

ונגיע לשלושת השביתות הידועות והגדולות – הנמלים, החשמל ובזק. שהן בעצם לכאורה שביתה מעין-פוליטית, אבל אני חייבת דווקא להתחבר למה שאמר השר כ"ץ שאמר נכון [חילופי דברים שאינם קשורים לנאום] שבעצם מגיעים בסופו של דבר להסכמים עם ועדי העובדים. זאת לא מילה גסה לשבת ולדבר איתם ולהגיע להסכמה. ורק בזכות ההסכמה והמשא ומתן גם יהיו פחות ימי שביתה וגם יהיו הישגים יותר גדולים. ואם אני מדברת על חברת חשמל והנמלים – אפשר לומר שבזכות הפיקוח הצמוד של בית הדין הארצי על הסכסוכים גם בנמלים וגם בחברת חשמל במשך שנים בית הדין הארצי מלווה אותם נמנעו ימי שביתה רבים. גם אם אנחנו נחשוב על חברת חשמל בכל השנים שהיה משא ומתן ודיבורים על הרפורמה לא היו כמעט ימי שביתה ואין מה לדבר בכלל ששאלטר לא הורידו וזה ברור. והכל היה מזה שהתייצבו אצלנו כמעט כל שבועיים עם דיווחיים עם התקדמות וכד'.  וזו הדרך היחידה.

אני יודעת וזה לסוף, ממש הסוף, שהמדינה חולקת על הזכות של החברות המונופוליסטיות לשבות ויש כאלה שטוענים שצריך אפילו לאסור עליהם בחקיקה. אני סבורה כי במדינה בת 70 שנה קיימת זכות התארגנות שממנה זכות השביתה. ביטול הזכות יביא לכאוס של שביתות פראיות ללא אפשרות לפקח על אותה שביתה. אם ניקח את הנמלים לאחרונה, מה שהזכיר השר כ"ץ, הייתה שביתה פראית. לולא הוצאת הצווים והקנסות על בזיון בית המשפט וההוראה שבית הדין הארצי הורה לאנשי הועדים להתייצב באמצעות המשטרה השביתה הייתה נמשכת הרבה מאוד זמן. ולכן יש חשיבות לבתי הדין לעבודה במובן הזה שהם מפקחים ואליהם מדווחים וגם אם הם נותנים לשבות עדיין הצדדים צריכים לבוא לבית הדין ולדווח – מה קורה, מה מידת הנזק. זה לא שנותנים לשבות בלי הגבלת זמן. ולכן אני חושבת שיש להבין את הצורך שנוצר במשק החדש לכך שבתי הדין לעבודה יפקחו על השביתות. אני לא אומרת שצריך לאפשר שביתות פראיות. לעשות את האיזון הנכון ובצורה כזאת, במיוחד להביא אותם להידברות ולמשא ומתן ובצורה כזו התוצאות ישביעו את רצונם של כלל הצדדים וללא שהציבור והמשק ייפגעו כתוצאה מכך.

תודה רבה.