משתחררים


פרטי כציבורי – חובת (תשלום) בהיוועצות

כשמדובר על העבודה המאורגנת, ברור שאין דין חברה מאוגדת במגזר הציבורי לחברה מאוגדת במגזר הפרטי. ההבדל הוא כמובן התחרות. ארגון עובדים בישראל נהנה מכוח יוצא דופן שמאפשר לו לגרם למעסיק כל כך הרבה נזק כך שעדיף לא להתעסק עם הוועד. השאלה היא באיזו מידה הוועד ירסן את דרישותיו ולא רק עד כמה הוא מסוגל לכפו אותן.

מיה יניב, יו"ר וועד עובדי סלקום | עסלי מחמד, ויקיפדיה

אם כן, במגזר הפרטי יש לוועדי העובדים תמריץ ברור לרסן את עצמם, שהרי אם יסחטו את החברה עד המטבע האחרון, לא יבואו מטבעות אחרים. החברה תקרוס ואת מקומה יתפסו חברות אחרות. העובדים מודעים לכך ולכן לא ממהרים לפעול כמו הוועדים הכוחניים במגזר הציבורי.

אלא שגם ניוח זה זקוק לדיוק. אמש פורסם בגלובס כי מיה יניב, מייסדת וועד העובדים של ההסתדרות בחברת סלקום והיו"ר המכהנת שלחה מכתב (מכתב אִיוּם ליתר דיוק) לאדוארדו אלטשטיין למכור את מנויות חברת סלקום בהן הוא מחזיק. אלטשטיין שמעוניין להתמודד על רכישת חברת בזק, לא יוכל להחזיק את שתי חברות התקשורת בו זמנית בשל התנגדות הרשות להגבלים עסקיים. לכן הוא שוקל למכור את סלקום, בה הוא מחזיק דרך חברת דסק"ש.

בכתבה המדוברת בגלובס, מצוטט מכתבה של יניב לאלטשטיין בו היא מציינת באכזבה את העובדה שנודע לה על כוונתו לשקול את מכירת החברה רק מהתקשורת ולא בעדכון ישיר של וועד העובדים. אם לתרגם את הדיפלומטיה למשפטיזציה, יניב אומרת לאלטשטיין שלמעשה הופרה "חובת ההיוועצות" – החובה של החברה להיוועץ בעבודים מראש לפני ביצוע של כל שינוי בחברה.

חובת ההיוועצות איננה כתובה בשום חוק, ואולם, אם צריך למנות את עיקרי התורה של בית הדין לעבודה, אין ספק שחובת ההיוועצות מגיעה לרשימת ה-TOP 5, אי שם אחרי חופש ההתאגדות בארגוני עובדים מונופוליסטיים וזכות השביתה האפקטיבית. בית הדין לעבודה גזר את חובת ההיוועצות מעקרון תום הלב המעוגן בחוק החוזים.

העיקרון אומר שאם צד אחד להסכם מכניס לחוזה סעיף מטעה או לא מובן, או פועל במטרה להכשיל את הצד השני להסכם, הרי שהוא פועל בחוסר תום לב ועליו להיתפס כצד המכשיל, גם אם מבחינה פורמאלית הוא פעל כדין. את הכלל הזה העתיקו מחוזים כלליים להסכמים קיבוציים וליחסי עבודה קיבוציים שבין ארגון עובדים לבין מעסיק. ואיך כל זה קשור לענייננו?

מאימתי קורין למעסיק עבריין?

בהתחלה בתי הדין לעבודה קבעו, באופן סביר בהחלט, שחובה לעדכן את ארגון העובדים אודות מהלכים משמעותיים שהמעסיק מתכוון לנקוט. אלא שלא מדובר בחובת עדכון גרידא, בית הדין קבע במשך השנים הלכה לפיה ההיוועצות צריכה להיערך "בנפש חפצה תוך נכונות לשכנע ולהשתכנע". על המעסיק לעדכן את העובדים מראש ולתכנן איתם את השינויים יחדיו, ואסור לו להגיע למצב עם דעה ש"בושלה" זה מכבר כשהוא בא לעדכן את העובדים.

קחו למשל את אלטשטיין. הנה סיטואציה לא מופרכת: האיש עסוק במספר עניינים פעוטים מלבד ניהול סלקום. כנראה שגם הנהלת החברה לא עודכנה באופן סדור על מחשבותיו לרכוש את בזק ועל הייעוץ המשפטי הראשוני שקיבל זה מכבר שאומר שלא יוכל להיות בעל שליטה בסלקום ובבזק גם יחד.

הנהלת סלקום כנראה לא מבינה שהעובדים הם הנכס הכי חשוב שלה מתחילים במאבק , הכי חזקים ביחד!!! אוהבים אתכם

Posted by ‎ועד עובדי קבוצת סלקום‎ on Montag, 8. Januar 2018

סרטון של וועד עובדי סלקום

חיש מהר גישש אלטשיין לגבי רכישת בזק, ובדק באופן ראשוני למכור את סלקום במסגרת חברת דסק"ש והנה – עבר לו עבירה. וועד העובדים של ההסתדרות בסלקום לא היה בראש מעייניו העסקיים כנראה, אבל הנה, הוא כבר חטא נגדו. בדיוק כמו המדינה שתכננה לבצע רפורמה במשק החשמל, או סתם מעסיק שהגיע למסקנה שכדאי לסגור להסב את מחלקת ייצור השרוכים לייצור חבלים בלי להתייעץ על כך עם הוועד ברגע שהרעיון הבזיק במוחו הקודח.

יניב יודעת שלהפרה של חובת ההיוועצות יש מחיר בבית הדין לעבודה. מעסיק עלול להיות מואשם שלא נהג בתום לב ושניסה לפגוע בעובדים רק משום שלא עדכן את העובדים למן הרגע הראשון על כוונותיו ומשום שלא היה נכון להשתכנע ממה שיגידו העובדים. רק שמדובר בבדיחה גם ככה.

האם יניב באמת חפצה בשכנוע? מי שרוצה לשכנע לא מרבה לאיים כמו וועד טיפוסי של ההסתדרות. תארו לכם חבר שמנסה לשכנע אתכם לצאת איתו לטיול ואומר "וואלה, אם אתה לא בא, חכה חכה מה אני אעשה לך פה. הופך עליך את השולחן עוד רגע! אבל אנחנו חברים, אז דבר איתי אחי לפני שאתה מחליט… שמעת?!".

וכך מרמזת יניב בנימוס אחרי שהזכירה את העובדה שהפרטנר שלה לעסקים לא עדכן אותה הבוקר על תכניותיו:

"אני מניחה שידוע לך כי בשנים האחרונות, חלה מהפכה ביחסי העבודה בחברה, עם הקמתו של ועד עובדים בחברה, אשר מהווה ביטוי חד משמעי ומובהק לרצונם של עובדי סלקום, לא רק לתגמול הולם וראוי על עבודתם, אלא גם לשליטה על עתידם ולשמירה על איתנות החברה ועל היציבות התעסוקתית שלהם בה."

רוצה לומר: אדוארדו יקר, סלקום של היום זה לא מה שהיה פעם. הייתה כאן מהפכה ומהיום אתה לא מחליט לבד, יש לך שותפים. רק שכמו שותפים באתרי בנייה, השותפים האלה לא מתכוונים לשותפות שבבסיסה הצתת רעיונות חדשניים לפיתוח עסקי ולהצלחת החברה או הפרוייקט. יש חלוקת תפקידים די ברורה – אתה מנהל את העסק, ו"אנחנו שומרים לך עליו שלא יפגע". או בעצם "חבל, אתה בונה כאן בניין יפה. יהיה מאוד מצער אם איזה כלי ייעלם או יפסיק לעבוד בדיוק מתי שאתה צריך אותו".

ואם הרמז לא היה מספיק ברור, יניב דואגת להבהיר לאלטשטיין שהביטחון התעסוקתי של העובדים בראש מעייני הוועד ולא יהיה כאן שו שינוי מבני משמעותי בלי שהוועד שותף לכך. אם במקרה תהיתם מה החשש מהעברת בעלות על עסק שדופק כמו שצריך, ומה ההבדלל הגדול בין אחזקת אלטשטיין בחברה שמחזיקה בסלקום לבין אחזקה של מישהו אחר, אתם כמובן שואלים שאלה טובה כמנהגם של כופרים בעיקר.

 

[מאמר מוסגר]

"העבודה אינה מצרך" – כדי להבין את המעמד, יש להבין את האידיאולודיה

מדובר בחלק מומלץ לקוראים המתעניינים, וחלק טרחני בשביל אלה שהבינו את הרעיון.

לפי בית הדין לעבודה, החלפת זהות הבעלים של החברה, כמוה כהפרה מהותית של חוזה עבודה. רואים זאת כהחלפת אדון עבור עבדים – מי יערב להם שהאדון החדש ימשיך להתייחס אליהם יפה? אדם אינו חפץ עובר לסוחר הם רומזים. ובצדק!

רק שאולי לא בעלי אידיאולוגיה מוסיימת להודות שיחסי עבודה אינם יחסי עבדות, ולכן אנשי דיני העבודה נוהגים לומר כי "העבודה אינה מצרך" (Labor is not a Commodity). כלומר, עבודה נבדלת מכל סוג של סחורה שנמכרת בשוק, ולכן אסור שתהיה כפופה לחוקי הכלכלה הרגילים. ובכן, אם היה מדובר בסחר בעבדים כאמור, הם בוודאי צודקים. בהחלט יש אף צדק בקביעה שמעסיק לא יכול למכור חוזה עבודה עם עובד כאילו היה אגרת חוב. אך הפרשנות של אנשי משפט העבודה היא אמוציונאלית הרבה יותר:

"עובדי מפעל וכוח העבודה שלהם אינם קניינו של המעביד. גישה כזו הייתה קיימת בימי שלטון העבדות. או אז נחשב העובד כקניינו של המעביד. אך העבדות פסה מן העולם. לכל היותר ניתן לראות את כוח העבודה של העובדים כמושכרים על-ידיהם למעביד".

 עס"ק (ארצי ) 1013/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' ההסתדרות הכללית החדשה, הסתדרות המעו"ף חטיבת עובדי הבנקים וחברות הביטוח, מ(2005) 337 (2004)

אנשי משפט העבודה יודעים שמכירת אחזקת מניות בחברה שהינה יישות משפטית עצמאית כשחוקי מגן מגנים על זכויותיהם אינה דומה בשום צורה לסחר בעבדים. עם זאת, העקרונות עליהם מושתת משפט העבודה כפי שהוא מובן בישראל מונחים במידת מה לפי עקרונות של קונפליקט מימי המהפכה התעשייתית. אמנם לא מוכרים עובדים בישראל, אך העובדים מוכרים את המוצר שהם מייצרים – עבודה.

לעובדים כמובן אסור למכור את עבודתם, שהרי העבודה אינה מצרך. היא קשורה בנפש האדם ומגדירה את חיי העובד (לכאורה בניגוד לעבודתו וקניינו של המעסיק לדוגמא). אם אתם לא מבינים מה בין כבוד האדם של העובד לבין הקביעה שמכירת מניות בחברה משמעותה פטור ממילוי הוראות ההסכם מצד העובדים, אך המשך המחוייבות לו מצד המעבידים ("מה?!" כן כן… עס"ק (עבודה ארצי) -17/99 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' כור תעשיות בע"מ, לד(1999) 510 (1999)), אולי כדאי שתעשו מעט שיעורי בית.

על גישת משפט העבודה הישראלי באשר לטיב היחס שבין עובד למעסיק ניתן לקרוא את המבוא של כלת פרס ישראל בחקר המשפט, פרופ' רות בן ישראל בספרה המצוטט ומרובע הכרכים –  "דיני עבודה". בן-ישראל היא האורים ותומים מבחינה אקדמית של שוחרי משפט העבודה בישראל. עורך הספר הוא לא אחר מאשר נשיא בית הדין לעבודה לשעבר, סטיב אדלר.

בן-ישראל היא הדמות המצוטטת ביותר בהקשר של משפט העבודה בישראל, ספריה ומאמריה מצוטטים יותר מכל מקור אחר בפסקי דין עקרוניים של בית הדין לעבודה, ועד לפני עשור, היא הייתה דמות חובה להזמנה כשעל הפרק התייעצות ובחינה בתחום דיני העבודה בכנסת ומחוצה לה. בן-ישראל מחזיקה בתפיסה רדיקאלית משהו, ולא בוחלת בתיאורים "לא ידידותיים" כלפי גישה של שוק חופשי. מומלץ לקרוא את המבוא שמהווה בסיס אידיאולוגי איתן לדיני העבודה בישראל ולשמאל המשפטי בתחום העבודה.

אם רוצים להרחיק אל המקורות כדי להבין מדוע אסור שעבודה תהיה סחורה, אפשר לקפוץ ישר אל ידידנו קרל מרקס במבוא קצר במאמרו Estranged Labour [אני באמת ממליץ לקרוא. על אף היותם משוללי יסוד, יש משהו קוסם בטיעונים המרקסיסטיים. [באופן אירוני, האידיאל המרקסיסטי במאמר זה קרוב למימוש מאי פעם באמצעות מה שקרוי בישראל "העולם החדש" (ובחו"ל- The Gig Economy) באמצעים אנטי מרקסיסטיים. על כך נרחיב בפעם אחרת].

 

במילים מפורשות

גם מבחינת יניב, ברור שלא מדובר במקרה של חברה כושלת שתכלית המכירה שלה היא לתת למישהו אחר לבצע את הרפורמה שבעקבותיה יפוטרו עובדים חלילה. היא רק משתדלת להזכיר את ה"שותפות" של הוועד לקבלת ההחלטות. כדי להימנע מזכות וטו, או לפחות מהרבה כאב ראש שהוועד יודע לעשות, יניב מזהירה שצריך לשלם במטבע קשה. לכל החלטה יש מחיר, אפילו אם היא לא באמת פוגעת בעובדים. "דמי מעבר" אם תרצו, או דמים מסוג אחר:

"אני מוצאת לנכון להדגיש כבר עתה כי עסקה כזו מעוררת גם חשש לביטחון התעסוקתי של העובדים, אף אם אין צורך אמיתי בפיטורי עובדים, ועל כן חשוב שנבהיר כבר עתה את עמדת נציגות העובדים כי לא נאפשר תוצאה של פגיעה בביטחון התעסוקתי של איזה מבין עובדי החברה כתוצאה מכל עסקה שתצא לדרך."  […] "במקביל, אנו מבקשים לתאם פגישה דחופה אתך ו/או עם מי מטעמך על מנת להציג בפניך את דרישותינו הראשוניות, ולהציג לך את הציפייה שלנו מרמת המעורבות שלנו בתהליך כולו עד לחתימה על הסכם שיסדיר את השלכות המכירה, לרבות תשלום מענק מכירה מתאים."

במילים אחרות, נכון שמדובר בוועד במגזר הפרטי, אבל אם יש יכולת לקבל הטבות נוספות באמצעות איומים במסגרת ההזדמנות שנוצרה – מדוע לא לנצל אותה? ברור שוועד עובדי סלקום לא יכול לעצור כלכלה של מדינה כמו שעובדי הנמלים יכולים, אבל עוד קצת דמי כיס – בהחלט כן.

סיבה טובה לפחד

אחרי קריאת שורות אלה, זה הזמן לזכור מדוע מעסיקים חוששים מהתאגדות של ארגוני עובדים בחברותיהם. לא משום שהם חוששים מיחסי עבודה פוריים תוך כדי שיתוף פעולה עם נציגות העובדים. רוב המעסיקים יסכימו לכך. הבעיה מבחינתם היא שכשיש במקום העבודה וועד בתצורתו הישראלית (ובעיקר וועד של ההסתדרות), לכל החלטה יש מחיר.

על כל צעד שתעשה, יהיה ה"שותף" שלא יחשוב איך לעזור לחברה, אלא קודם כל איך להראות שהוא יכול לפגוע בה – אז כדאי מאוד שירַצו אותו. ציבורי או פרטי – אצל ההסתדרות המנטאליות היא אותה המנטאליות – ההבדל היחיד הוא הכוח של וועד המחזיק מונופול לוועד בסביבה עסקית תחרותית.


אין חובה לפצות עובדים בגין שינויים מבניים – מאמר בדמרקר

מאמר של ד"ר מיכאל שראל ואלון תובל ב-The Marker

כיום ממשלת ישראל נמצאת לעתים קרובות במצב שבו היו הסוחרים בימי הביניים. היא מעוניינת לבצע מהלכים ושינויים מבניים שיכולים לשפר את איכות החיים של כלל הציבור, כגון הכנסת טכנולוגיות חדשות או מעבר של עובדים נותני שירות לבניין מודרני ונוח יותר לגישה עבור קהל לקוחותיהם. לעתים השינויים המבניים שהממשלה מנסה לקדם במגזר הציבורי חוסכים עלויות וכוח אדם רבים, ולעתים הרפורמות שהממשלה רוצה לקדם בחברות הממשלתיות וביחידות השונות של הממשלה — כגון חברת החשמל, נמלי הים ורשות שדות התעופה — נועדו לשפר את היעילות, להפחית את העלויות המוטלות על הציבור (מימון החוב של חברת החשמל, או העלויות המוטלות על היבואנים והיצואנים בנמלים), ולהגדיל את הרווחים המועברים מהחברות לממשלה.

אבל בבואה לבצע את השינויים המבניים, הממשלה מגלה שיש גורם המאיים להטיל וטו על כך ודורש דמי מעבר נדיבים. אם לא יקבל אותם, גורם זה ימנע את ביצוע המהלכים שהממשלה חפצה בהם — באמצעות שביתות בשירותים חיוניים ואיומים בשביתות כאלה.

למאמר המלא